מאה וארבעה עשר ימים לשריקת הפתיחה. שבוע קשה ועמוס עבר על אזרחינו. העם מותש נאומים וטקסים, צעדות וריקודים, הבטחות ושקרים, כישלונות והישגים, תקוות ואכזבות. גם עשרים שנה לשחרור נלסון מנדלה שחל ביום חמישי האחרון, גם נאומו השנתי של הנשיא מעל בימת הפרלמנט על מצב האומה, גם נאומי כל שרי הממשלה וכל שרי הצללים של האופוזיציה, על אותו מצב, של אותה אומה, ובסוף, עוד נופלת עלינו "הפצצה" של האזרח החרש פילאנדר, שזה באמת נהיה יותר מידי...
אבל ראשון, ראשון ואחרון, אחרון, לפני שאני מצליח לבלבל גם אתכם.
יום שחרורו של מנדלה לחופשי הוא באמת יום גדול, חשוב ושמח עבור האנשים כאן. רובם ככולם. באמת, בזה השתכנעתי. ההכרה שזה הרגע ששינה את דרום אפריקה לעולמים, אם מותר לומר 'לעולמים' בכלל, משותפת לפשוטי העם כמו גם למנהיגיו. אם יש קונצנזוס בדרום-אפריקה, שמו נלסון מנדלה. הוא הסרגל שלפיו הכול נמדד. המפלגה השלטת מדברת כאילו בשמו כל הזמן והאופוזיציה מצטטת אותו כדי להוכיח למפלגה השלטת כמה התרחקה ממורשתו. אבל אין מפלגה שתעיז להתווכח עם המורשת הזו - דרום אפריקה חופשית, דמוקרטית, מאוחדת ומשגשגת. בינינו, מי לא יסכים לזה?
אז אחרי שרמזתי לכם שהולך להיות אירוע לא רחוק מהבית שלנו, התעוררתי ביום חמישי נחוש להתלבש יפה ולנסוע לכלא שבו ריצה מנדלה את השנה וחצי האחרונות של עשרים ושבע השנים מחייו, שנטלו ממנו באכזריות. 11 בפברואר 2010, בדיוק עשרים שנה אחרי שהוא צעד מהשער החוצה אל החופש, אני מחנה את האוטו בשדה מאובק ועמוס מכוניות וצועד ברגל בין המוני בני אדם לכיוון אותו שער. דרך השער יבואו עכשיו רק אח"מים במכוניות המפוארות שלהם. המוני העם ואני ביניהם מופנים למעבר צדדי ישר אל מגרש הספורט של הכלא. שם כבר הוקמה במת נאומים מרכזית, אוהל מכובדים, יציע קטן לזקנים וכל השאר עומדים תחת השמש ומחכים.
אני אין לי סבלנות לחכות. אני הולך לעשות סיור בשטח. מה שמעניין אותי זה לראות את הבית הזה, האמיתי, היכן שמנדלה שהה, אחרת בשביל מה באתי עד כאן. אני מציץ מאחורי היציע של הזקנים, ואני רואה מעבר צר אל תוך שטח הכלא. אנשי ביטחון, שומרים ושוטרים מאיישים אותו אבל אני עוטה על פניי ארשת של ביטחון עצמי וחוצה את הקווים בלי שאף לא אחד עוצר בעדי. תוך שנייה אני ליד הבית. [לחצו כאן לראות תמונות מהאירוע]. בית קטן וצנוע שהיה שייך לרשות בתי הסוהר וגרו בו אנשי סגל בכיר שפינו אותו לכבוד הנשיא הבא, בהכרה מלאה, או מבלי דעת. הבית מוקף חגורת ביטחון הדוקה ביותר. כל כך הרבה מאבטחי אישים, שוטרים וחיילים שאני בכלל לא נראה או מורגש שם. כל איש חשוב שמגיע אני מצלם מטווח יריקה וממשיך לעמוד שם עד שיצאו האישים ובראשם סגן הנשיא חלימה מוטלנטה אל הבמה המרכזית.
תוך כדי שיטוטיי המופקרים ברצועת הביטחון אני פוגש את מוללקווה סלקה. בחור צעיר, אין לו שלושים, מסתובב כאחוז תזזית. גם לו לא נותנים להיכנס אל ליד הבמה לאזור המכובדים, למה כי גם לו אין תג. אני עוד מנסה לשכנע את השומרים שייתנו לי להיכנס בלי תג, לא חשוב שאני שעתיים ליד כל האח"מים ואף אחד לא שואל אותי מי אני ומה אני עושה שם. מוללקווה מתנדב לקחת אותי חזרה לתוך שטח הכלא לחפש את הבחורה שמחלקת תווים לעיתונאים. "אני לא עיתונאי", אני אומר לו "אני סתם כותב דברים, מאמרים כאלה דברים באינטרנט", אני ממשיך ומסביר. "לא משנה בוא איתי" וכך אנחנו הולכים באווירה הפסטורלית משהו של גינת הכלא המרווחת והמטופחת ומדברים. "בדיוק כמו שממך מונעים כאן את הגישה" הוא הופך אותי לשותף לגורלו, "כך גם מאיתנו מונעים אותה". "מי מונע ממך גישה? לאיפה? למה אתה אומר את זה?" אני מיתמם. "ככה זה כאן. אני יו"ר סניף המפלגה כאן בחווה שעליה בנוי הכלא ולי הם לא נותנים להיכנס ובכלל לא נותנים לנו גישה. שכחו אותנו". ככה הוא ממשיך ומבכה את מר גורלו של עסקן מפלגתי נשכח, בשם כל העסקנים המפלגתיים הנשכחים באשר הם. ברקע אנחנו שומעים את נהמות הרמקולים. "המנהיג שלי מדבר", הוא משנה לפתע את הטון ועיניו בורקות. "זהו ג'וליוס מלמה, יו"ר צעירי המפלגה" הוא עונה לעיני השואלות. "מכאן אתה מזהה את קולו?" אני שוב מיתמם. "אתה מסכים עם כל מה שהוא אומר? יש לו הרבה מתנגדים כאן" אני מסכם סיפור ארוך שאולי פעם עוד אספר לכם, על האיש הלא צעיר כבר כל כך הזה, שדעותיו מחרידות את הציבוריות הדרום אפריקנית בתדירות הולכת וגוברת. "לא מבינים אותו. לא מבינים אותו", כאילו לא הבנתי בפעם הראשונה, הוא מבטל את הרמזים שלי שהוא כבר שמע כנראה יותר מפעם אחת.
רגע אחרי זה נפרדתי ממנו והצטרפתי שוב אל העם על רחבת הדשא, אל מול הבימה.
המוטיב המרכזי בנאומים - בכותרת היומן למעלה - ויווה מנדלה, ויווה זומה - הקשר חשוב מאוד למפלגה השלטת. שייכנס טוב, טוב לאנשים לראש שזומה זה ממשיך דרכו של מנדלה. על הנייר- זה נכון בהחלט. ג'ייקוב זומה הוא בסך הכול הנשיא השלישי אחרי מנדלה ומנדלה זכרו, עוד בסביבה. בן תשעים ואחת ועדיין מופיע בציבור. הוא אפילו נכח בפרלמנט באותו ערב, לכבוד נאום הנשיא על מצב האומה. מה זה נכח...הוא התקבל בתשואות שלא נראו על פני תבל. הם אוהבים לאהוב אותו, אין מה לומר.
בנאום השלישי ואחרי שלוש שעות יצאתי החוצה לרחבת השער המרכזי אל מול פסלו של האיש, המוקף עכשיו מאות בני אדם סוגדים. ליתר דיוק מצטלמים, ואני איתם. שם אני נתקל בלואיז מוללקווה. עכשיו תגידו איזה קשקשן - פוגש בחור צעיר ואישה מבוגרת בין עשרות אלפי בני אדם, בהפרש של יותר משעה, הוא מהכפר היא משכונת עוני של קייפטאון בשם גוגולטו ולשניהם אותו שם בדיוק. האמת, אין לי מושג איך זה קרה אבל שמותיהם רשומים אצלי בפנקס הקטן בכתב ידיהם. אני לא לוקח צ'אנס עם האיות של השמות האלה. לואיז מבקשת ממני לצלם אותה ואת החבורה שאיתה ותוך כדי כך אנחנו מדברים, ליתר דיוק היא מדברת. היא מספרת לי שהיא מנהלת מועדון קשישים קטן באופן עצמאי לגמרי. בלי שום תמיכה. נו בטח אני חושב לעצמי, היא רואה איש לבן בים של שחורים וכבר בראש שלה כסף. מסכנה, היא בסך הכול משתדלת נורא לקיים מעשה טוב אחד. הבטחתי לשלוח לה את התמונות, החלפנו פרטים ונשארנו חברים לרגע. השבוע אני מבטיח לפתח את התמונות ולשלוח אותן אליה בדואר. אין לה אימייל.
אז מי זה פילאנדר החרש? אתם שואלים. טוב אחרי שפוצצו לנו את הראש בנאומים על מצב האומה, חשבנו שהגיע סופשבוע רגוע. ביום שישי בערב נערכת כאן אחת מהגרלות הלוטו הלאומי שנקראת "כדור הכוח". שבועות, אולי יותר מחודשיים, לא היה זוכה בפרס הראשון. סכום הפרס הצטבר ל - 91 מיליון רנד! אתם יודעים מה זה? זה כמו 91 מיליון דולר לאמריקני או 91 מיליון ש"ח לישראלי. הון תועפות בכל המושגים. ביום ראשון התרוצצו השמועות וביום שני העיתונים בעמודים הראשונים הפיצו תמונות של משפחת פילאנדר - זוג חרשים אילמים עם שני ילדים שגרים בצריף עץ מט לנפול. פילאנדר עצמו עומד כמנקה בחנות לכלי עבודה וחומרי בנייה בקייפטאון והוא עכשיו עומד עם אשתו וילדיו ומחזיק את הכרטיס הזוכה. 91 מיליון רנד! מיד אחרי זה פורץ מצוד ציבורי, כלומר עיתונאים, לאתר את המשפחה המאושרת. יש שמועות שהם נלקחו למקום מסתור שלא יציקו להם, אבל באמת אף לא אחד יודע היכן הם. האדמה בלעה אותם עם התשעים ואחד מיליון ועם התמונה בעיתון. ומה בעצם העם רצה? הוא רצה לגעת בהם, לחבק אותם, לאהוב אותם ולומר להם כי באמת מגיע להם וטוב שדווקא הם זכו וגם, אולי, ייפול איזה פירור, אתם יודעים איך זה. המשטינים רצו לומר להם שזה יותר מידי וזה יהרוס אותם וחבל שלא חילקו לתשעים ואחת משפחות מיליון כל אחת ועוד ועוד. אבל כלום. הם נעלמו.
אתם יודעים מה התברר היום? פילאנדר זה קנה את הכרטיס עם המספרים הזוכים ביום שישי כמה דקות אחרי השעה תשע בערב. לפי המחשב של הלוטו, הכרטיס הזה שייך כבר להגרלה הבאה שנערכת ביום שלישי. יש אישה אחרת, אלמונית כמובן, שזכתה בסכום האגדי הזה ופילאנדר, שעומד עם הכרטיס הזוכה-שלא-זכה היה לכמה שעות בעננים ונפל על הפנים נפילה שאני לא יודע איך קמים ממנה.
וכל העם המום איתו. אפשר להשתגע מזה בכל מדינה. גם בדרום-אפריקה.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
